גדרי קבלת שמירה

שאלה: ראובן הגיע לתחנת אוטובוס ועימו תיק כבד. לאחר זמן מועט נזכר ששכח חפץ בביתו וביקש מידידו שמעון, שעבר במקום, שישמור על התיק. שמעון, שמיהר לדרכו, אמר שאינו יכול להתעכב לזמן רב, וראובן אמר לו שאין לו לחשוש מכיוון שמתכוון לחזור תוך חמש דקות. שמעון ענה לראובן שיכול להניח את התיק.

לבסוף ראובן התעכב, שמעון חיכה לו עשר דקות וכשראה שראובן לא מגיע פנה לדרכו והשאיר את התיק בתחנה. ראובן הגיע לתחנה רק לאחר חמש עשרה דקות, ובינתיים התיק נגנב. האם שמעון חייב?

תשובה: כדי לענות על השאלה יש לברר מספר סוגיות בגדרי קבלת שמירה:

א. קניין לקבלת שמירה:

נחלקו הראשונים אם שומר מתחייב בשמירה מיד כשמקבל עליו לשמור או שמתחייב רק לאחר שמשך את החפץ:

במשנה בב"מ בדף פ: נאמר: "(אמר לו המפקיד) שמור לי, ואמר (השומר) "הנח לפני" (דינו) שומר חינם."

וכתב הרא"ש (שם סי' טז) שאע"פ שהשומר לא משך את החפץ הרי שהתחייב באחריות משעת קבלת השמירה.

ובב"מ בדף צט. אמר ר"א: "כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים", ולכאורה מבואר בדבריו ששומר מקבל שמירה רק לאחר שמשך את החפץ!

וכתב תוס' (שם ד"ה כך) שעניין המשיכה הוא רק לעניין שהמשאיל לא יוכל לחזור בו מההשאלה, אבל השומר מתחייב  בשמירה מיד בקבלת השמירה כפי שמבואר במשנה בדף פ.

אולם ברמב"ם מבואר שהשומר מתחייב בשמירה רק לאחר משיכת החפץ, שכתב  בהלכות שכירות (פרק ב הלכה ח): "כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין".

וכן כתב בהלכות שאלה ופקדון (פרק א הלכה ד): "השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה עד סוף ימי שאלתה, ואם כחש בשרה חייב לשלם מה שפחתה בדמיה."

וכן מבואר בדבריו בהלכות שאלה ופיקדון בפ"ג ה"ב:אמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא מאליה ועשה המשאיל כך אין השואל חייב בה עד שתכנס לרשותו אבל מתה בדרך פטור".

השו"ע הביא את שתי הדעות וכתב בסי' רצא בסעיף ה: "ויש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור, או שאמר: הנח לפני, ונסתלקו הבעלים משמירה, חייב עליו אם פשע, אף על פי שלא משך. ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך, ובמקום שמשיכה קונה.

וכן כתב בסי' שז בסעיף ב: "יכולין המשכיר והשוכר לחזור בהם, עד שימשוך או שיעשה אחד מדרכי הקנין. וכן אינו מתחייב בגניבה ואבידה, עד שיעשה אחד מדרכי הקנייה. ויש אומרים שמשסילק הבעל שמירתו מעליה מדעת השומר, נתחייב בשמירתה."

הש"ך (סי' רצא ס"ק יג) הביא שרש"י (ב"ק דף עט. ד"ה תיקנו) ונמו"י (ב"מ נ: מדפי הרי"ף) סוברים כדעת הרמב"ם, וכתב שכן עיקר.

הקצות בסי' שז (ס"ק א) הסביר את מחלוקת הראשונים וכתב שנחלקו בגדרי הקניין של קבלת שמירה:

תוס' והרא"ש סברו ששומר מתחייב מדין פועל, ומיד כשבעל החפץ סילק את שמירתו מהחפץ התחילה שכירות השומר, והשומר מתחייב בנזקי החפץ. 

הרמב"ן סבר שאע"פ שקניין השומר הוא כקניין פועל הרי שעד שלא משך השומר את החפץ לא התחיל בעבודתו,. ולכן לא חלו חיובי האחריות.

הרמב"ם סבר שחיובי האחריות של השומר נובעים מכך שקונה את החפץ לעניין נזקיו, וכפי שגזלן קונה את החפץ בקנייני גזילה לעניין שיתחייב באונסין, ולכן אין השומר מתחייב באחריות עד שימשוך את הפיקדון. 

הקצות (סי' רצא ס"ק ה) הקשה לדעת הרמב"ם ודעימיה, שסוברים ששומר מתחייב באחריות רק לאחר שעושה קניין משיכה בפיקדון, מדוע צריך פסוק מפורש למעט שטרות מפרשת שומרים? הרי אין שטר נקנה כלל במשיכה אלא בכתיבה ומסירה וא"כ לא שייך שהשומר יתחייב עליו גם בלי דרשה מיוחדת!

ועי"ש מה שתרץ, ועוד עיין בנתיבות (שם ס"ק יב).

הנתיבות הקשה (סי' רצא ס"ק ז) שהשו"ע בסעיף ב העתיק את תשובת הרא"ש וכתב: "ומכל מקום מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו: הניחם כאן על החמור, והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם והוה ליה פושע וחייב לשלם", ולכאורה דברי הרא"ש הם רק לשיטתו שהשומר מקבל שמירה גם בלי משיכת החפץ הנפקד, אבל לדעת הרמב"ם שהשומר צריך למשוך את החפץ הרי שקי"ל שלא מועילה משיכת חמור לקניית כלים שעליו, וא"כ לא היה לשו"ע לסתום כדעת הרא"ש לאחר שבשני מקומות הביא את שתי הדעות!

הנתיבות חידש שבאופן שהשומר לקח את הפיקדון למקום שאינו משתמר אע"פ שלא עשה בפיקדון פעולת קניין ולא חלה עליו חובת שמירה חייב לשלם על החפץ מדין מזיק, שהרי החפץ היה בתחילה במקום משומר והשומר הוליכו למקום שאינו משומר (וכפי שנחייב מדין מזיק מי שיכנס לבית חברו ויוציא מהבית חפץ ויניחו ברה"ר אף באופן שלא עשה קניין בחפץ).    

ב. הפקעת השמירה ע"י מחילה או ע"י קניין:

ומעניין לעניין באותו העניין, יש לדון אם חיוב השמירה יכולה להיות מופקע ע"י שבעל החפץ אומר לשומר שמוחל לו על חיובי השמירה ומכאן ולהבא החפץ אינו באחריותו, או שכפי שכדי לקבל שמירה צריך קניין כך כדי להפקיע את חיוב השמירה צריך קניין:

הנתיבות בסי' שמ (ס"ק יד) דייק מדברי השו"ע שאם בעל החפץ אמר לשואל "הכישה (את הבהמה) במקל והיא תבוא, ואתה תהיה פטור מאחריות" עדיין חייב השואל באחריות, והקשה הנתיבות שבסי' קכ נאמר שאם אחד אמר לחברו "זרוק חובי והיפטר" ובעל החוב זרק את הכסף, והכסף לא הגיע לידי המלווה הרי שבעל החוב פטור, מפני שהמלוה מחל על החוב, וא"כ מדוע כאן לא נפטר השואל מחיוביו?

וייסד הנתיבות שכדי להפקיע חוב מועילה מחילה, אבל כדי להפקיע שמירה צריך קניין, ולכן כשבעל הבהמה אמר הכישה במקל והיפטר לא פקעו חיובי השמירה, ורק כשבעל הבהמה או שליחו ימשכו את הבהמה תיפקע השמירה!

ובסי' רצג בסעיף א כתב הרמ"א בשם המרדכי "אם אמר להביא לו, והמפקיד הלך לו, חייב הנפקד", וביאר הסמ"ע (ס"ק ג) שהרמ"א עסק באופן שהשומר אמר לבעל החפץ שהולך להביא לו את החפץ, ועד שהשומר הביא את החפץ הלך בעל החפץ מהמקום ששהה בו, והחפץ נאנס, ולכן כתב שהשומר חייב, מפני שחיוב השמירה לא פקע. אבל אם בעל החפץ מבקש את החפץ והשומר הלך להביאו ואח"כ החפץ נאנס פטור השומר מפני שכאשר בעל החפץ ביקש להביא את החפץ למקום מסוים והשומר הביאו הסתיימה השמירה.

הקצות (שם ס"ק א) הקשה על דברי הסמ"ע מדברי השו"ע בסי' שמ בסעיף ח שאם בעל החפץ אמר לשומר שישלח את הפיקדון ביד שלוחו של השומר חייב השומר מפני שהפיקדון לא יצא מרשותו, ולכן גם במקרנו אם בעל החפץ יבקש מהשומר להביא את הפיקדון למקום מסוים והחפץ יאבד השומר יהיה חייב מפני שלא יצא מרשותו, ולכן אין להעמיד את דברי הרמ"א רק באופן שהשומר ביקש להביא את החפץ!

הפת"ש (שם ס"ק א וסי' שמב ס"ק א) הביא שהמהר"ם מרוטנבורג תרץ (וכן נראה בנתיבות שם ס"ק א) שכאשר נקבע זמן לשמירה אין השמירה פוקעת במחילה, אלא בקניין בלבד. אולם בסי' רצג מדובר שלא נקבע זמן למשך השמירה, ולכן כתב הסמ"ע שאם בעל החפץ ביקש מהשומר שיביא את הפיקדון הוא קבע שזמן השמירה מסתיים ברגע שהחפץ יגיע למקום שקבעו, ולכן נפטר השומר מחיובי השמירה.

ובסי' שמד  כתב השו"ע בסעיף א: " ואם התנה שלא ישבע או שלא ישלם אם נגנבה או נאנסה, הכל לפי תנאו", והוסיף הרמ"א: "אפילו לא קנו קנין על כך, דכל תנאי שומרים קיים אפילו בלא קנין, ודוקא דאתני קודם שבאה השמירה לידו, אבל לאחר ששעבד נפשיה לא מצי לאתנויי בדברים בעלמא"

והקשה הנתיבות (ס"ק א) שבב"ק בדף צג. מבואר להדיא שאם שומר קיבל כסות לשמור, ובעל החפץ אמר לשומר לאחר שהגיעה הכסות לידו בתורת שמירה "קרע כסותי והיפטר" נפטר השומר מתשלום על קריעת הכסות!

ותרץ הנתיבות בשני אופנים: באופן אחד כתב שכאשר בעל החפץ אומר שיפטור את השומר מתשלום על הקריעה לא מועילה מחילתו מפני שהווי מחילה על דבר שלא בא לעולם, אולם בעל החפץ מחייב את עצמו מדין ערב לשלם לשומר על החיובים שיגרמו לו מקריעת הכסות, כיון שהשומר עשה מעשה והוציא ממון על פיו. אולם כל זה כשהשומר ביצע פעולה שגרמה לו הפסד (קרע את הכסות), אבל אם בעל החפץ פטר את השומר משמירה ואח"כ הפיקדון הוזק מאליו לאע שייך בזה דין ערב, מפני שהשומר לא עשה פעולה של הוצאת ממון על פי בעל הפיקדון, ומכיון שהמחילה על החיוב שיוצר בעקבות הפסקת השמירה יהא מחילה על דבר שלא בא לעולם חייב השומר על נזקי הפיקדון.

באופן אחר תרץ לחלק בין שואל ושוכר לשומר שכר ושומר חינם, שבשואל ושוכר יש לשומר קניין בגוף החפץ, ולכן לא מועילה מחילה לפטור מחיובי השמירה אלא צריך קניין, ורק בשו"ח ושו"ש שיש להם שיעבוד בלבד לשמור על הפיקדון חידשה הגמ' שמועילה מחילת בעל הפיקדון.

ב. חיוב השבת אבידה:

לכאורה היה מקום לדון שאף באופן שמי שעמד ליד החפץ לא קיבל על עצמו שמירה הרי שכאשר בעל החפץ לא חזר בזמן שקבע יהיה מי שעמד ליד החפץ חייב לשמור עליו, מפני שבזמן שמחליט לעזוב את החפץ ולהשאירו ברה"ר נעשה החפץ לאבידה, וממילא חל חיוב מדאורייתא לשמרו עבור בעליו.

אמנם יש לדון שמכיוון שבעל החפץ ידע שחברו לא קיבל שמירה על החפץ ובכל זאת התמהמה הרי שהחפץ מוגדר כאבידה מדעת ואין חיוב להשיבו לבעליו.

מאידך היה מקום לחשוש שבעל החפץ לא היה משאיר במודע את חפצו ברה"ר, ולכן יש מקום לחשוש שהתעכב באונס, וממילא שוב יש חובת השבת אבידה מדאורייתא, ומי שעמד בסמוך לחפץ יתחייב לשומרו עד שבעליו יגיע ויקחנו!

אבל לכאורה יש להוכיח שאין לחשוש שבעל החפץ נאנס (שאם לא כן לא היה משאיר את חפצו בלי שמירה) שהשו"ע כתב בסי' רצב בסעיף כ: "המפקיד ס"ת אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי"ב חדש" ובסעיף כב כתב: "במה דברים אמורים? בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, אבל אם היו עמו באותה הארץ, הרי זה לא יגע בו אף על פי שיאבד."

ומוכח שאע"פ שאם לא יתעסק עם הפיקדון יאבד אין חוששים שהבעלים נאנסו ושוב לא הווי אבידה מדעת, אלא תולים שמסיבה כל שהיא הבעלים החליטו שלא לשמור על ממונם והווי אבידה מדעת.

ג. קבלת שמירה כשאמר הנח:

בשו"ע בסי' רצא בסעיף ב נכתב: "שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר  לשמור  והוא קבל עליו לשומרו. ואפילו לא קבל בפירוש,  אלא שאמר לו: הנח לפני, הוא שומר חנם.  אבל אם אמר לו: הנח לפניך, או: הנח, סתם, אפי' שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל."

וא"כ מבואר שאם אחד אמר לחברו "הנח" ולא הזכיר שמקבל שמירה אזי לא נעשה כלל שומר על החפץ, ואינו חייב אף בפשיעה.

העולה מהנ"ל: אין לחייב את שמעון משני טעמים: מכיוון ששמעון רק אמר

"הנח" הרי שבלשון זו לא מונח קבלת שמירה כלל.

גם אם שמעון היה אומר שמוכן לקבל שמירה הרי שמכיוון שלא משך או הגביה את הפיקדון לא חלו חיובי השמירה לדעת הרמב"ם והשו"ע והשומר יכול לטעון "קים לי" כדעה זו.